למדתי רבות בדרכים בהם הלכתי. ואני הולכת בדרך שנים רבות. למדתי רבות על עצמי, התבוננתי על העולם שפגשתי, וכל יום אני לומדת על מערכות יחסים. שלי עם עצמי, ושל המעגלים והמערכות שאני פוגשת מסביב.
גדלתי בחברה דתית בשנות ה60. האמנתי במסרים שלימדו אותי – המבוגרים, המסגרת, תפיסת האלוהים..
לא היתה לנו טלויזיה עד 1972, כשהייתי בת 10. ברדיו, מוזיקה "לועזית" פראנק סינטרה.. שאנסונים צרפתיים.. ואיך לא שירים ישראלים שלמדתי אותם בעל פי. סוג של פליאה מבחינתי. היכולת להמריא מעל לכאן ועכשיו ולבחור במילים הנכונות שידייקו את המסר.
עד היום כשאני חוזרת למחוזות ילדותי המוזיקה של שנות ה60-70 רכה ורומנטית. המילים היו משמעותיות. ולהן הוסיפו מוזיקה. עושה רושם שהדקויות האלו נעלמו היום. התדרים האלה, של המוזיקה הרגועה, הצליחו לרכך את המציאות הקשה שחייתי בה. היא אפשרה לי כנראה להתחבר לתדר, שלימים גיליתי בו אותי, תדר של נתינה ואהבה, שהשנים כיסו בפסולת של אחרים. היא נפחה בי תקוה שיש עולם אחר שבו אדם יכול ליצור אנרגיה שתגרום לי לאושר, למנוחה מהטירוף.
שנים רבות לא הצלחתי לעשות הרבה יותר מדי דברים. לכתוב ביניהם. רציתי להרגיש שיש לי מה לתרום לאחרים. מקוה להעביר דרך המילים, כאן. תחושות ותהליכים שהיו משמעותיים ואולי יעזרו ויאירו למי שקורא… אולי יהדהד משהו מוכר ויתגלה כלי לשינוי.
בהתבגרותי ציירתי, תפסתי את עצמי כ"אמנית", מניחה שחשבתי שאמנים הם אנשים רגישים יותר, אולי.. כי החוויות שליוו אותי עד השלב הזה, היו כואבות, מטרידות, על סף מה אני אמורה לעשות עם התפוח אדמה הלוהט הזה? שהוא אני.. כולי.
מאד מסכימה עם ג'ים מוריסון שאמר "אנשים מפחדים מעצמם, מהמציאות שלהם; מהרגשות שלהם, מעל לכל. אנשים מדברים על כמה שאהבה נהדרת, אבל זה בולשיט. אהבה כואבת. רגשות מטרידים. אנשים מחונכים לחשוב שהכאב רשע ומסוכן. איך הם יכולים להתמודד עם אהבה אם הם מפחדים להרגיש? כאב אמור לעורר אותנו. אנשים מנסים להסתיר את הכאב שלהם, אבל הם טועים. כאב זה משהו לשאת, זה הכל באיך שאתה נושא את זה. זה כל מה שחשוב. כאב זה רגש. הרגשות שלך הם חלק ממך, חלק מהמציאות שלך. אם אתה מתבייש בהם, ומסתיר אותם, אתה נותן לחברה להרוס את המציאות שלך. אתה צריך לעמוד על זכותך להרגיש את הכאב שלך."
כאב מלמד אותנו, שאנחנו כאן ועכשיו. הוא מסמן לנו על בעיה שאנחנו צריכים לטפל בה, או לפחות להתייחס אליה. ואנחנו.. לרב נחפש דרך להשקיט.. לדחות.. לקחת כדור ולהמשיך במרוץ.
בגיל 28, מצאתי את עצמי מביטה לעצמי בעיניים ומבינה שחבל לי על הזמן. אני כל כך עייפה.. מהמשא. מההתעלמות, חוסר התמיכה ו/או הפרגון. אני רוצה לנוח. אני רוצה לתת לעצמי מתנה ליום הולדתי. שקט נפשי.
כדורים נגד כאבים, וכמות נכבדה של אלכוהול היו אמורים לעזור בתהליך. לא הצלחתי לתת לעצמי את המתנה הזו שאותה תיכננתי… הבנתי שאם אני בוחרת בחיים, אז אני צריכה להבין מה זה אומר.
בדיעבד כמובן, אם אני מסתכלת על סימני הדרך, זו היתה תחילתה של ידידות נפלאה. ביני לבין עצמי, נרקמה חברות. התחלנו לדבר.
התחלנו להכין רשימת תכולה, מה הבאתי עימי עד היום. לנקודת הזמן הזו. אילו תכונות, חוזקות וחולשות. היסטוריה וראייה אוביקטיבית של המקום בו אני עומדת. לאן פני מועדות?
התחלתי ללמוד פסיכולוגיה, להבין תהליכים ביני לביני.. לנסות לבנות את אבני האמונה, שהפכו עם השנים לאבני הדרך.
זכיתי לקבל הארות והערות מביתי שלימדה אותי כל יום להיום אמא, ואדם יותר טוב. האנרגיה של אהבה ורכות ושמחה, ללמוד להכיר את קשת התחושות והרגשות היה מעיין החיים.
"עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם."
– מהאטמה גנדי