בכל שלב בהתפתחות שלנו, אנחנו מתרחקים מהמגע הבלתי אמצעי עם עצמנו, מתאימים את עצמנו לאחרים ולחברה, ומושפעים מהאמונות האוטומטיות שטבועות בנו – הפרדיגמות. ככה נוצרים להם מחסומים ופערים, בין מה שאנחנו באמת, במהות שלנו – לבין דרך המחשבה והפעולה האוטומטית שמונעת מאיתנו להגשים את עצמנו.

כילדים, לא מלמדים אותנו לשים לב לעצמנו, אלא ממקדים אותנו בדאגה לחינוך שלנו. באופן אוטומטי, אנחנו לומדים להקדיש פחות תשומת לב למה שאנחנו באמת מרגישים – ומתאימים את תגובותינו למצופה מאיתנו.  

כשאנחנו חיים בצורת חשיבה ותגובה אוטומטית, אנחנו הופכים מנותקים, לא מביעים את רגשותינו האותנטיים – והמחיר הוא כעס ותסכול, ששוב אינם מקבלים ביטוי – ומצטברים, לאורך זמן, בגוף שלנו – כמתחים קבועים.

אלה, משלא קיבלו ביטוי, מוצאים את דרכם החוצה לדוגמא בדרכים אלימות שאינן לגיטימיות, אך הפכו מאוד נורמטיביות, עם הזמן: אלימות כלפי נשים, ילדים, נהיגה אלימה, קללות וכו'.